עול המסים: מי נושא בו? מי יוצר אותו?

"כולנו זכאים לכסף ציבורי, כי כולנו, גם העניים, נושאים בעול המסים" – שמעתם זאת לא פעם, בעיקר מפי חסידי מדינת-רווחה הנדיבה לכול. מקובל אצלנו לדבר על "נשיאה בעול" מסים, אך כמעט ולא מבררים, כיצד עול זה נוצר. אבדוק זאת למיטב יכולתי.

אדון רק בכסף ציבורי. הוא נגבה ברובו ממשקי-בית (ובחלק הקטן – מתאגידים) כמס ומוחזר להם בתשלומי העברה (קצבת ילדים, זקנה, אבטלה) ובשירותים (ביטחון חוץ ופנים, תשתיות, חינוך). לא אדון במה שעושים אנשים בכספם הפנוי, כי זה עניינם הפרטי שאינו נוגע ליחסיהם הכספיים עם הציבור.

המחקר היחיד על התפלגות תשלום מסים בין עשירוני-הכנסה של משקי-בית הוא זה של ממ"מ (מרכז המחקר והמידע של הכנסת) על שנת 2009. המחקר הוזמן ע"י ח"כ אילן גילאון (מרצ). בע' 16 כתוב: "המסים שנבחנו במסמך מסתמכים… בכ-68% מסך הכנסות המדינה ב-2009… לא בחנו את כל המסים העקיפים שמשקי בית משלמים בשל מחסור בנתונים. בחינה של כל המסים שלא בחנו הייתה מעלה את חלקם של העשירונים הגבוהים בתשלום המסים העקיפים ובסך תשלום המסים [הדגש – שלי, מ"ש]."

אלא שבדו"ח ממ"מ לא צוין, כמה נפשות יש במשקי-בית. זאת מצאתי בפרסום הלמ"ס על מספר נפשות בכלל משקי-בית לפי עשירוני-הכנסה ב-2012. לא מצאתי נתוני הלמ"ס על 2009, 2010 ו-2011. בכל זאת החלטתי לשלב את נתוני ממ"מ על 2009 ונתוני הלמ"ס על 2012, כי בין שנים אלה לא היו שינויים מהותיים בהתפלגות המסים, במספר משקי-בית (2,270,000) ובמספר נפשות בהם.

                                 כמה מקבלת כל נפש מסך המסים?
ב-2009 נגבו 177.5 מיליארד ₪ מסים. אף שהעניים מקבלים מכספי הציבור יותר, והעשירים – פחות, אניח שסך תקציב המדינה מתחלק בשווה בין כולנו. יוצא שכל אחת מ-7.491 מיליון נפש קיבלה מכספי המסים סך 23,695 ₪, ובחישוב למשק-בית – סכום זה כפול מספר נפשות במשק זה. 

                        כמה מסים נותן כל משק-בית לציבור וכמה מקבל מהציבור?
תחילה אבדוק את המצב שבו כל המסים, 177.5 מיליארד ₪, שולמו על-ידי משקי-בית: %d7%a2%d7%95%d7%9c-%d7%98%d7%91%d7%9c%d7%941%d7%90%d7%a0%d7%9b%d7%99%d7%aaכדי לבדוק את נכונות החישובים, פניתי לאנשי אקדמיה ועיתונות. התגובה העניינית היחידה הייתה מעיתונאי כלכלי בכיר. הוא העיר, כי התעלמתי מהמסים שלא ממשקי-בית: מס חברות, מסים על הוצאות השכר ועוד. בדקתי: מסים אלה, לדעתי, היוו 33,533 מיליון ₪ – כ-19% מכלל המסים שנגבו ב-2009. הנחתי שהם שולמו ע"י כלל משקי-בית באופן שוויוני, בלי הבדל בין העשירונים. ל-81% הנותרים מכלל המסים, דהיינו 143,967 מיליוני ₪, השארתי את ההתפלגות בין העשירונים לפי חישובי ממ"מ. בטבלה עם טקסט כחול, המחושבת מחדש, השינוי מתחיל בעמודה ג (אי-דיוקים קלים בסיכומים נובעים מעיגול מספרים ממקורות שונים):%d7%a2%d7%95%d7%9c-%d7%98%d7%91%d7%9c%d7%942%d7%90%d7%a0%d7%9b%d7%99%d7%aa

בשתי שיטות החישוב, רק העשירונים 8, 9 ו-10, שיחד מהווים 24.9% מכלל האוכלוסייה, רשאים לומר: "אנו נושאים בעול המסים". אך כאשר העשירונים 7-1, שהם 75.1% מהאוכלוסייה, אומרים "גם אנו  משלמים מסים", יש להשיב להם: הוצאות הציבור עליכם (המשולמות ברובן ממסי הציבור העשיר) גבוהות מסך המסים שאתם משלמים לציבור.

                              הנתמכוּת בכספי הציבור – אינה חטא, אבל…
  …גם לא סגולה להתגאות בה. מי שתורם לציבור מעט מסים עקב הכנסתו נמוכה – אין לגנותו: לאדם השפעה מוגבלת על הכנסתו. לעומת זאת, על הסכומים שהציבור מוציא עליו, אדם משפיע מאוד: לכל צאצא שאדם מוליד, הציבור מוציא לפחות $133,000 עד גיל 18  

                                   מה רע בגידול אוכלוסיית ישראל?
אישה ישראלית ממוצעת יולדת בחייה 3.1 ילדים – 150% ממה שמספיק ליציבות האוכלוסייה. אצלנו עניים מולידים יותר מעשירים, ועם גידול מספר הילדים במשפחה ענייה, עולה הסבירות שתמשיך להיות ענייה.

אז מדוע להוליד צאצאים לעוני בטוח? ראשית, כי ישנם הורים שריבוי הצאצאים חשוב להם מאיכות חייהם. שנית, כי המדינה מבטיחה קיום בסיסי (אוכל, רפואה, חינוך) לכל הנולדים.  ישנם הורים שרואים בזאת הזדמנות להוליד בלי חשבון. כתוצאה, האוכלוסייה גדלה, שיעור המפרנסים (כעת – עשירונים 10-8) יורד, ושיעור הנתמכים (כעת – עשירונים 7-1) עולה. כך, לאט-לאט, הכלכלה מתדרדרת.

בינתיים ה"סביבתנים" הם אלה שמתריעים על הסכנות שבגידול האוכלוסייה, אבל גם הכלכלנים מתחילים להתעורר. מחסור בכיתות ומורים, צפיפות בכבישים ובחופים, צמצום שטחי טיולים, מחסור במיטות אשפוז ובסגל רפואי, מחסור בדיור ועליית מחיריו – כל אלה נובעים מגידול האוכלוסייה (לא רק, אך בעיקר ממנו). אבוי, התקינות הפוליטית אוסרת לדבר על כך.

הצרות הנ"ל לא הופיעו פתאום. הן החמירו לאט, כמו שעולה חום המים בניסוי עם צפרדע בסיר. בדומה לצפרדע, עלולים אנו להחמיץ את הסיכוי להינצל. לא נעים לספר זאת לעם, בייחוד לעם ישראל, המאמין ב"אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל". נוח לא לחשוש היום ממה שיזיק לנו מחר. אך יש לומר בגלוי: רוב משלמי המסים אינם מכסים את הוצאות הציבור עליהם. אם יולידו פחות, הוצאות הציבור יקטנו מאוד, וישתפרו חיי ילדיהם הקיימים. ומי שמתפאר במספר צאצאיו – יבדוק-נא, כמה מסים הוא משלם וכמה הציבור נאלץ להוציא על גידול ילדיו (בקצבת ילדים, בחינוך, בבריאות ועוד).

                             למנוע את "הטרגדיה של נחלת הכלל"
כאשר "האדם ההגיוני" מנצל משאב ציבורי מוגבל, הוא מעדיף את טובתו האישית על טובת הכלל, ולבסוף מכלה את המשאב – לרעת הכלל ולרעתו-שלו. כך קורה כשאדם משתמש לגידול ילדיו בקופה הציבורית המוגבלת: לילדים של חבריו, וגם לילדיו-שלו שכבר נולדו, נשאר פחות כסף ציבורי. ברור שאין להתערב בזכות להוליד, אבל את הסבסוד הציבורי לילודה יש להגביל לרמה שמספיקה להמשכיות הדורות: ילד אחד לאדם אחד (ז"א 2 ילדים לזוג הורים). הפרטים – כאן.

הבלוג סגור לתגובות מקוונות, אבל אפשר לכתוב לי ל-2kids.org.il@gmail.com.

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.