צפרדעים נגד קוקיות: מי ינצח?

תחזית קודרת

"אנחנו כמו הצפרדע שנמצאת בתוך סיר שבו מים המתחממים על האש. אנחנו לא מרגישים איך הטמפרטורה עולה ועולה, ואנחנו לא קופצים החוצה. כשנרגיש את המים רותחים, כבר יהיה מאוחר מדי לקפוץ החוצה". כך תיאר הפרופסור דן בן דוד, כלכלן ידוע, את עתידנו. למים המתחממים הוא המשיל את הילודה הגבוהה אצל הערבים והחרדים, אשר מאיימת על ההגנה, הפוליטיקה והכלכלה של ישראל.

בטרם נבחן את סיבותיה של ילודה זו ואת תוצאותיה, נציג את ההגדרות שבמאמר זה:
–        "קופה ציבורית" – של המדינה, של רשויות מקומיות, של קופות החולים;
–        "חרדים" – כהגדרתם-שלהם;
–        "ערבים" – מוסלמים, שהם 91% מערביי ישראל;
–        "אנו" – כל היתר.

הסכנה הראשונה היא הירידה בכושרנו ההגנתי. ב-2011 כבר היוו הערבים והחרדים את מחצית תלמידי כיתות א'. זה אומר שבעוד 11 שנה לא ישרתו בצבא מחצית מבני 18. גם סביר ביותר שהם יצביעו בעד המפלגות העוינות את האופי היהודי והדמוקרטי של ישראל. ברור, איזו רוח קרב תהיה לחיילינו לכשיצטוו להילחם למען ישראל כזו.

אבוי, ייתכן ולא יצטוו. כי הסכנה השנייה היא בחיזוק הסיעות הערביות והחרדיות בכנסת. המשבר יתרחש כבר ב-2030, כאשר הערבים והחרדים יהוו יחד 40% מהבוחרים. בקואליציה עם סיעות יהודיות לא-ציוניות, הן יוכלו להרכיב ממשלה שתבטל את "חוק השבות" של היהודים ותכיר ב"דרישת השיבה" של הערבים. מיליוני פלסטינים ינהרו לישראל. האם נרצה ונוכל לחיות במדינה עם רוב ערבי?

על חשבוננו

פריון הערבים והחרדים גבוה בהרבה מפריוננו. אולי הם מנצחים אותנו בתחרות דמוגראפית הוגנת? לא, ניצחונם מושג בכספנו, והסכנה השלישית היא לכלכלת המדינה.

רוב המוסלמים והחרדים נוטלים מהקופה הציבורית הרבה יותר ממה שנותנים לה. תמורת כל שקל מסים שהוא משלם, מקבל ערבי ממוצע 1,88 שקל כקצבאות והטבות, ויהודי ממוצע (כולל החרדים) מקבל רק 0,62 שקל. אין לי נתונים כאלה לגבי החרדים, אבל מאחר והם מסובסדים על-ידי הקופה הציבורית ברמה לא פחותה מזו של הערבים, ברור שאנו, אלה שתורמים לקופה יותר ממה שלוקחים ממנה, מקבלים עוד פחות מ-0,62 שקל על כל שקל מס שהמדינה לוקחת מכיסינו. כתוצאה, עבור רוב הערבים והחרדים, הקופה הציבורית היא מעין "כספומט" שמתמלא במסים שמישהו אחר משלם.

הם משולים לקוקיות: את גוזליהן מאכילות ציפורים אחרות, שלתוך קניהם מטילות קוקיות את ביציהן. לא נאה, אומרים לי, להמשיל הורים מסורים (גם אם הם עניים) לציפור טפילה! הרי, להבדיל מקוקיות, את צאצאיהם המרובים מגדלים הערבים והחרדים בקנים שלהם-עצמם. אשיב לאוהבי-אדם הנעלבים: ראשית, ילדים רבים (של חרדים, לא של ערבים) גדלים בפנימיות המסובסדות בכספינו; שנית, הבריאות וההשכלה של ילדים אלה ממומנות כמעט במלואן על-ידי הקופה הציבורית; ושלישית, להבדיל מקוקיות, מגזרים אלה מגדלים על חשבוננו לא רק את ילדיהם, אלא דואגים גם לעצמם, כשמקבלים מהקופה הציבורית את "קצבת הבטחת ההכנסה". לאור תרומתם השלילית של הערבים והחרדים לקופה הציבורית, יוצא שאנו מאכילים בהכנעה הן את "הגוזלים" והן את הוריהם-"הקוקיות". ואת ילדינו אנו מחנכים לשוויון, לאחווה ולעזרה לעניים.

אנו, ישראלים תמימים, מסייעים בגאווה לעניים, לפי האידיאלים של עזרה הדדית. הדדיות פירושה שכולם עובדים ותורמים ביושר לקופה הציבורית. ומה אצל הערבים והחרדים? שיעור העובדים אצלם נמוך בהרבה מזה שאצלנו, ומה שנוגע ליושר – רבים מהם עובדים "בשחור", ז"א אינם משלמים מסים. יתר על כן: הם מתחזים לנזקקים, כדי לזכות לחשמל מוזל, לפנימיות ובתי אבות מסובסדים, להנחות בארנונה וכד'.

מדי שנה עולה שיעור הערבים והחרדים (רובם – נתמכים, לא תורמים) באוכלוסיית המדינה, ואנו, משלמי המסים, הולכים ומתמעטים. עול פרנסת "קוקיות" ו"גוזליהן" הולך ומכביד עלינו, ולנו קשה יותר ויותר לשמור על רמת חיינו-שלנו. אי-צדק זה, הכלכלי והחברתי, גורם לאחדים מאתנו, בעיקר המצליחים ו/או בעלי דרכונים זרים, לרדת מהארץ. ספק עם אנו, הנשארים, נוכל לאורך זמן לשאת על כתפינו הן את הגנת המדינה והן את פרנסת הנתמכים (שברובם עוינים לנו).

קינות אינן תחליף למעשים

תחזית קודרת זו מוכרת היטב לכלכלנים ולעיתונאים בעלי שם, והם מבכים את עתידנו. לפעול אין הם מעיזים, ואת מצפונם משתיקים בטרוניות שהממשלה "לא מספיק" משפרת (השכלה), "לא מספיק" מעודדת (תעסוקה), "לא מספיק" מרחיבה (גיוס לצבא ולשירות אזרחי), "לא מספיק" משלמת (לעניים)… וברוח "לא מספיק", מנהיגת האוהלים דפני ליף וחבריה הקולניים דורשים ממשלמי המסים: "תנו עוד! עוד יותר! ואל העיזו לשאול אותנו, על חשבון מי לתת! לא אכפת לנו!"

חוקי ישראל, נדיבים בלי חשבון ובלי חשיבה, מקרבים את האסון:
–        כל אחד, בלי קשר לתרומתו לקופה הציבורית, זכאי לרמת חיים נסבלת;
–        רמת חיים זו מספיקה לריבוי ילדים אצל הערבים והחרדים, ומשקלם האלקטוראלי עולה;
–        נציגיהם בכנסת מאלצים את הקופה הציבורית למסות אותנו יותר ויותר, כדי לפרנס את בוחריהם המתרבים במהרה;
–        שיעור הנתמכים עולה, שיעור משלמי המסים יורד, והכלכלה מתמוטטת.

מקור צרותינו – בילודה מופרזת

העוני והפערים החברתיים נוצרים לא מהמחסור בתקציבים, אלא מכך שהנתמכים בחרו, במודע, להוליד הרבה. רק מעטים בינינו מעיזים להשמיע אמת זו. המפורסם בהם הוא ד"ר אבי שמחון, היועץ הכלכלי הראשי של שר האוצר. בנובמבר 2010 הוא אמר בכנס שדרות לחברה: "אין אף מדינה מפותחת בעולם שמתקרבת לשיעורי הילודה של מדינת ישראל. השתרש נוהג לעשות הרבה ילדים. מספר הילדים החרדים גדל פי 3 מאז שנות ה-60, אז היה המספר 2.6 – פחות מדוקטורים חילוניים. היום המספר הוא למעלה מ-7. משפחות של 7 נפשות עולות למדינה סכומי עתק…"

שמחון הואשם אז בהיעדר תקינות פוליטית, אך לא תיקן את דרכיו, וכעבור שנה, בדצמבר 2011, כתב בעיתון: " נשים במגזרים רחבים יולדות שמונה ועשרה ילדים, והתוצאה היא שאנחנו מוציאים יותר ויותר על חינוך מבלי לשפר את ההישגים… מרבית תקציבי הרווחה נשאבים לעבר אוכלוסיות מרובות ילדים שבחרו במודע בחיי עוני, ולא מותירים די לקשישים, לנכים… אשה שמביאה שמונה ילדים לעולם חוטאת לילדיה שלה ולחברה כולה".

איש אמיץ אחר, הפרופסור אמיר חצרוני, כתב באוגוסט 2011, כי "... הקושי הכלכלי הכרוך בגידול מספר רב של ילדים מעיק גם על מערכת הבריאות... גם מערכת החינוך קורסת בשל ריבוי הילדים".

לחפש פתרון בארץ

אם אתם, קוראי שורות אלה, טרם התקשרתם לאיזו קונסוליה, כדי להאריך את תוקף דרכונכם הזר ("סתם, לכל צרה שלא תבוא"), זה אומר שלא הפחדנו אתכם בתחזיתנו הקודרת. כתודה על אמונכם, נראה לכם שיש אפשרות להינצל מרודנותן של "קוקיות" מרובות ילדים. לשם כך יש לנטרל את נשקן העיקרי: ריבוי מופרז על חשבוננו. נברר, מהו הריבוי המופרז וכמה הוא עולה לנו.

כמה זה 'מופרז'?

לכל הורה הזכות להחליט, כמה ילדים להוליד. אבל אם המדינה מממנת את ילדיו, אז זכותו להוליד מטילה גם על האחרים את החובה לשלם.

כאן המקום להזכיר: להבדיל מאדם פרטי, לקופה הציבורית אסור לבזבז על המותרות, אבל מותר – ואף חובה – לממן את המטרות החיוניות לקיום המדינה. אחת ממטרות המדינה החשובות ביותר היא תמיכת בין-דורית הדדית: היום מפרנסים אנו את ילדינו, ומחר הם יפרנסו אותנו. מכאן, חשוב לדעת, כמה ילדים במשפחה מספיקים למדינה בכללותה.

כדי שמספר הצאצאים לא יקטן ממספר הוריהם (לא במשפחה נפרדת, אלא במדינה כולה), די לזוג ממוצע להוליד 2 צאצאים. תמותה והגירה מעלות את המספר ל-2.1. מאחר ואדם אינו יכול להוליד 2.1 ילדים, ננקוב במספר השלם הבא: 3 הקרוב: 2. הילודה מעל 3 2– מופרזת, כי אינה נחוצה למדינה בכללותה.
[בפסקה זו היו במקור 3 ילדים, אך לאור מחקר נוסף הבנתי שיש לסבסד 2 בלבד – מ' שאולי]

כמה זה עולה לנו?

עד שיגיע ילד ממוצע לגיל 18, תוציא עליו הקופה הציבורית, בסעיפים עיקריים, כ-400,000 ₪: כ-72,000 ₪ לבריאות, כ-16,000 ₪ על חינוך טרום-יסודי, כ-125,000 ₪ על השכלה יסודית, כ-140,000 על השכלה על-יסודית. עם 43,000 ₪ קצבאות הילדים, הוצאה חודשית ציבורית ממוצעת היא כ-2,000 ₪. משפחות מרובות ילדים – עניות ברובן, לכן מקבלות גם פנימיות חינם, קצבת הבטחת הכנסה, הנחות בארנונה, חשמל וכדומה. מדובר במיליארדי שקלים בשנה.

אגב, צדקה (מהקופה הציבורית) אינה מצילה מעוני. על אף שהתשלומים לעניים ('תשלומי העברה') גדלים מהר מהתל"ג, שיעור העניים באוכלוסייה עולה בהתמדה. הסיבה לכך היא ריבוי ילדים. ככול שיש במשפחה יותר ילדים, כך עולה הסבירות שתחיה מתחת לקו העוני: עד 3 ילדים – 24%, 4 ילדים ויותר – 66%, 5 ילדים ויותר – 76%. ככל הנראה, במשפחות שבהן 3 הוא המספר הסופי של ילדים הוא 3 התחולה של העונה אף נמוכה יותר, כי המחקר "צילם" את מספר הילדים בנקודת זמן נתונה. הרי משפחות עם 3 ילדים, שבעת ה"צילום" תכננו להוליד עוד,  ומשפחות שרק 3 ילדים טרם הגיעו לגיל 18, ואחרים כבר בוגרים – ברור שמשפחות אלה עניות.

למזלנו, 83% מכל ההורים הישראלים מולידים עד 3 ילדים (96% מהיהודים הלא-חרדים!).

מה לא מרסן ילודה?

לא הטפה. החרדים והערבים מקשיבים, מגחכים וממשיכים להתרבות, כי זו דרכם לניצחון דמוגראפי עלינו. ניצחונם מתוק במיוחד משום שאנו, המפסידים, מממנים אותו.

לא עבודה. ראשית, אצל המוסלמים והחרדים, עבודת הורים אינה מורידה את פריונם. שנית, גם אם שני הורים מרוויחים שכר חציוני (כ-5,400 ₪ לחודש), 4 ויותר ילדים הופכים את המשפחה לנזקקת. שלישית, בחברה חופשית לא מכריחים אנשים לעבוד.

לא השכלה. אצל החרדים, השכלת ההורים אינה משפיעה על מספר ילדיהם. אצל המוסלמים, אישה משכילה יולדת פחות, אך מלכתחילה יש לה פחות סיכויים להינשא. והחברה החופשים אינה מכריחה אנשים ללמוד.

אלוהים ישמור?

האסלאם אינו אוסר על תכנון משפחה. היהדות, כמו שהחרדים מבינים אותה, אוסרת, אך הם אינם   נשמעים לאיסור זה. חרדיות אשכנזיות שנולדו אחרי 1920 ונישאו לפני 1955 (דהינו, גמרו ללדת לפני 1975), ילדו בממוצע 2.76 ילדים במהלך חייהן – פחות מאשר בחוק שאנו מציעים! ברור שבעיתות מצוקה כלכלית הגבילו החרדים את פריונם. באמצע שנות ה-1970 הוגדלו מאוד תשלומי העברה הקשורים לילדים, והחרדיות החלו ללדת 5.9 ילדים בממוצה. היום הן כבר יולדות 9-8 בממוצע.

הפתרון: חוק מימון 3 2 ילדים

רק הגבלת הגישה אל האבוס הציבורי תאפשר לנו לשרוד. זה יקרה אם הקופה הציבורית תממן רק עד 3 2 ילדים במשפחה. הנה עיקרי החוק המוצע (ראו גם את הנוסח המלא):

  1. אם במשפחה יש כבר 3 2 ילדים, כסף ציבורי לא יוצא על הילד שייוולד החל ב-10 חודשים מקבלת החוק (להלן – "ילד נוסף"). ילד נוסף זה לא יילקח בחשבון כשמשפחתו מבקשת פנימייה מסובסדת, הנחה במסים וכד'.
  2. המשפחה יכולה (אך אינה חייבת) לרכוש עבור הילד הנוסף שירותי השכלה במחיר עלות. רק השכלה יסודית תינתן חינם לכולם. אבל את ביטוח הבריאות תהיה המשפחה חייבת לרכוש במחיר עלות.
  3. אדם שאין לו 3 2 ילדים יכול להעביר את הזכויותיו למימון הציבורי לאדם אחר, שיש לו כבר 3 2 ילדים.
  4. אמצעי מניעת הריון והפסקתו יסופקו חינם על-ידי המדינה.
  5. הילדים שנולדו לפני כניסת החוק לתוקף ימשיכו לקבל את מלוא התמיכה.

אין זה סביר שהורים עניים, שיש להם כבר 3 2 ילדים, יביאו לעולם ילד נוסף בידיעה שהוא לא יקבל מהקופה הציבורית שירותים בשווי 2,000 שקל לחודש, ושמיד עם היוולדו הם יצטרכו לממן ביטוח בריאותו בעלות מלאה. ואם יולידו אותו – הקופה הציבורית לא תיפגע מכך.

מה טוב בחוק מימין 3 2 ילדים?

  1. אין הוא מכתיב להורים, כמה ילדים ללדת, אבל הקופה הציבורית אינה מוציאה את כספנו מעבר למה שנחוץ לתמיכה בין-דורית הדדית.
  2. עם פחות ילדים, להורים קל יותר לעבוד.
  3. החוק אינו עולה לקופה הציבורית: כל הנתונים כבר נמצאים במאגרי המידע הממשלתיים. מימוש החוק אינו דורש אכיפה בכפייה, אלא מתבצע על-ידי אי-העברתי כספים. כבר בשנה ראשונה נחסוך לא פחות מ-2 מיליארד ₪, ובהמשך – עוד יותר, כשתקטן הילודה.
  4. החוק אינו מפריע ליוזמות חברתיות אחרות (עידוד תעסוקה, שירות אזרחי, לימודי ליבה).
  5. אין החוק מפלה על בסיס דת, שייכות אתנית או רמת ההכנסה.

הגיע הזמן שאנו, צפרדעים שאננים, נברח מתוך החמימות הממיתה של סיר התקינות הפוליטית – אל הקרירות החיונית של הישרדות ציונית. אבוי, הפוליטיקאים שלנו מפחדים להרגיז את השותפים הקואליציוניים, הנוכחיים והעתידיים, בעיקר – את הדתיים. רק הלחץ מצד משלמי המסים יכריח אותם לנהוג באחריות כלפי הדורות הבאים. את האסון ניתן למנוע, אם החוק יתקבל ב-5-3 השנים הקרובות. אחרת ילדינו ונכדינו יצטרכו לבחור: להתחרד, להתאסלם או לרדת מהארץ.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“צפרדעים נגד קוקיות: מי ינצח?

  1. פינגבק: חזרתי בתשובה? לא ממש | למען חוק מימון 3 ילדים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s